מלבי"ם
כי מות נמות הוסיפה עוד להרך את לבבו, כי מה בצע לו בהריגת אבשלום, אחר שאינו חייב בדין ב"ו רק דינו מסור לשמים, הלא סופו למות ויקבל ענשו, ואם מפני ששפך דם אחיו, הלא בני אדם דומים כמים המוגרים ארצה אשר לא יאספו שאז נבלעים בארץ, כן סוף הבשר והדם להתבלות בארץ, ולא ישא אלהים נפש פי' אלהים לא יכפר עון נפש שהרג, ויקבל ענשו בדין שמים, וגם יל"פ שלעומת שאמרה שיענשנו ה' בגופו, אמרה שבכ"ז לא יכלה אלהים את הנפש (מלשון כמעט ישאני עושני איוב ל"ב כ"ג), ולכן חשב אלהים מחשבות לבל ידח ממנו נדח, שהנדח ממקומו (רצה לומר אבשלום) לא ידח ממנו, היינו מאלהים, שלא יהיה בארץ טמאה ושם ידח מאחרי ה', וילמד לעשות כתועבת הגוים ההם, ובארה מחשבות ה' בזה, ממה שהתעוררה היא לדבר הזה שזה סבה מאת ה', והוכיחה זה משתי פנים, א. מצד מה שערבה לבה לבא לפניו, וזה שכתוב:
מצודת דוד
כי מות נמות. חזרה להביא טענות לטובת אבשלום, ואמרה ; הלא כולנו מות נמות, ואם כן ההומת קודם זמנו, אין לו תרעומות רב כל כך, אחרי שסופו למות, ואם כן אין להמית הרוצח בעבור זה, הואיל ולא חייבה התורה, כי בלא התראה נהיתה: